שינוי תפיסת העצמי - על חרדה, שייכות, מודעות עצמית ועצלנות 

שינוי תפיסת העצמי-על חרדה, שייכות, מודעות עצמית ועצלנות

השכם והערב שומעים אנו על שיטות רבות ומופלאות לשינוי ושיפור איכות חיינו, החל משיטות הפונות אל הגוף, בעקבותיו לנפש וכלה בהדגשת עולם הרוח שבתוכנו. כל שיטה ותרומתה, לעיתים קרובות מוכחת בשטח מפי מטופלים ועובדות קיימות ואנו עדים לכך אצל בני משפחותינו, חברינו ואחרים.

אם כך, נשאלת השאלה, מדוע כאשר מדובר בנו עצמנו, בנפשותינו ובקיומינו היומיומי, נוטים אנו לזלזל, לפסול ולדחות פתרונות זמינים הניתנים ליישום? מדוע מסרבים אנו לעזור לעצמנו או לקבל עזרה והדרכה כדי לשנות את הדורש שינוי בנו לטובתנו?

אין ספק, כי ברוב המקרים הסיבה נעוצה באופן שבו אנו מתייחסים לתפיסת העצמי, לתחושת הערך העצמי ולדימוי העצמי שלנו, אותו דימוי שאנו נושאים עימנו מאז ילדותנו והופנם בנו ללא שליטתנו. 

דימוי עצמי וזהות
 
תפיסת העצמי שלנו התגבשה בילדותנו תוך כדי תהליך חיקוי והזדהות עם הורינו ועם דמויות משמעותיות נוספות ועל סמך מידת היענותן של דמויות אלו, בעיקר הורינו, לצרכינו הרגשיים, הפיסיים והמנטליים. בעקבות כך הפכו דפוסי חשיבה, הרגשה והתנהגות, שלא היתה לנו כל שליטה עליהם, לחלקים באישיותינו המתגבשת מבלי שיכולנו להפרידם מן המהות הפנימית האמיתית שלנו. לא היינו מודעים לקיומם ולא עמדו לרשותנו כלים ויכולת רגשית ומנטלית להפעיל שיקול דעת בוגר ולהחליט לגביהם מתוך בחירה חופשית.

חלקים לא מודעים אלה שהפנמנו בילדותנו סיפקו לנו כלים ופתרונות שתפקידם היה לשרת אותנו ביעילות מירבית במשימה הראשית אשר עמדה לפנינו, היא משימת קיום והישרדות והשאיפה לספק את הצרכים הרגשיים והפיסיים שלנו באופן אופטימלי. כאשר לא הצלחנו למלא משימה זו בצורה מספקת וחווית התיסכול היתה גדולה חל שיבוש בתפיסת העצמי שלנו. למדנו לא לסמוך על עצמנו ולא על הורינו והדימוי העצמי התפתח ביחס ישר למידת התיסכול שחווינו ביחסי הגומלין איתם.

בהתאם לכך התפתח בנו דימוי עצמי חיובי, המבוסס על תחושת אמון בעצמי וב''אחר'' וראיית העולם כמקום בטוח, או דימוי עצמי שלילי, המתבסס על חוסר אמון, פסילה של העצמי ושל ה''אחר'' וקשיי התמודדות והסתגלות. 

מאז גדלנו והחכמנו, לפחות כך אנו מאמינים. רכשנו ניסיון חיים מתוך חוויות ומפגשים עם הסביבה באיכויות משתנות והגענו בתהליכי למידה, טעיה ויישום לתובנות, לקחים ומסקנות אשר שימשו לנו צידה לדרך.

אולם מתוך חוסר מודעות לדפוסים ולאמונות שרכשנו, אנו ממשיכים גם בבגרותנו לפעול על-פיהם באופן שמנציח ומצדיק כל פעם מחדש את הדימוי העצמי שגיבשנו, בין אם הוא חיובי או שלילי. אנו נוהגים כך מפני שאחד הצרכים הנרקסיסטיים המרכזיים שלנו הינו לשמר את הדימוי העצמי שלנו. דימוי זה מתפרש בעינינו כחלק מן הזהות האישית המגדירה אותנו בעיני עצמנו וכפי שאנו נדמים לעצמנו בעיני הסביבה.

לכן כל ניסיון לשנות דפוסי חשיבה, הרגשה והתנהגות המגדירים בעינינו את זהות העצמי נתפס כאיום. ככל שהדימוי העצמי יהיה שלילי ונמוך יותר, כך יתפס הניסיון לשינוי כאיום גדול יותר על הזהות האישית ויעורר התנגדות וחרדה גדולים יותר.
 
כוחות מנוגדים ו''האני השיקרי''

שינוי, בעיקר בתחומים חשובים לנו מעורר קונפליקט בין שני כוחות מרכזיים הפועלים בנפש, הכוח הפרוגרסיבי והכוח הרגרסיבי. הכוח הפרוגרסיבי מושך לתנועה של שינוי, שבירת דפוסים ותבניות, התקדמות והתפתחות המובילים לצמיחה אישית. הכוח הרגרסיבי מושך לנסיגה, להיצמדות לקיים ולמוכר, לרציונליזציות הנותנות לגיטימציה לקיים ואחיזה בתחושת בטחון אשלייתית המבטיחה חוסר תנועה. 

הכוח הפרוגרסיבי מעורר חרדה  היות והוא מעמת אותנו עם גורם אי-הודאות. התמודדות עם אי-ודאות קשה לכולנו בכל תחום ואנו נגייס כוחות ומאמצים רבים על מנת למזער אותה כמידת האפשר. ככל שהדימוי העצמי שלילי ונמוך יותר, כן תיגבר תחושת האיום בעקבות שינוי ואי-ודאות והאדם יפעל על-פי תכתיבי הכוח הרגרסיבי במטרה להוריד את רמת החרדה ולשמור על תחושת הזהות של העצמי.

תפיסת העצמי השלילי הינה תפיסה שיקרית הנרכשת על סמך קשר מתסכל ומאיים הנוצר בין הילד לבין הוריו, כנאמר לעיל. הילד ינסה תמיד להזדהות ולהתאים עצמו להוריו כדי להבטיח את אהבתם אליו גם במחיר עצמאותו הרגשית והפיסית וגם אם דמויות ההורים הן דמויות שליליות ומתסכלות. 
כתוצאה מהזדהות כזו ומתגובות הוריו תתפתח אישיותו על בסיס דימוי עצמי נמוך ושלילי והוא יסגל לעצמו מערכת שלמה של דפוסים התואמים לדימוי זה, גם אם אלה דפוסים הרסניים ובלבד שתפיסת העצמי תישמר. הילד יתנהג כאילו זו האישיות האמיתית שלו ולא יהיה מודע לכך כי מבנה אישיותי זה מהווה את ''האני השיקרי'' שלו.
 
מצב זה יעורר קונפליקט תמידי בנפשו בין הכוח הרגרסיבי לפרוגרסיבי. במקרה כזה יחול שיבוש בשלבי התפתחותו הרגשית. הילד לא ימצא את הפתרונות הרגשיים הראויים לקונפליקטים איתם היה עליו להתמודד במעבר משלב אחד לשני תוך כדי ניסיונותיו לתקן את תפיסת העצמי השלילי. הוא יכשל בכך ולכן תפיסת  ה''אני השיקרי'' תשאר הבסיס עליו תמשיך ותתפתח אישיותו עד לבגרות. זהו בסיס לקוי לפיתוח אישיות עצמאית ובוגרת שמטרתה היא להתמודד באופן נורמטיבי עם הסביבה. האישיות שתתפתח תתאפיין בחוסר בטחון עצמי, בנטיה לתלות, בקושי לדחות סיפוקים, בגישה קורבנית לחיים, בנטיה לדיכאון ולחרדה, בחוסר אמון בעצמי ובאחרים, בקשיים ביצירת קשר ועוד.

 האדם הבוגר אשר אישיותו נבנתה על סמך מודל התפתחותי המבוסס על ניתוק מן המהות הפנימית היחודית לו יתנסה שוב ושוב בחוויות מתסכלות, מאיימות ומאכזבות ויאמין כי ישרוד אך ורק במתכונת זו של תפיסת עצמי שיקרית. תהליך האינדיבידואציה שלו לקוי מעיקרו, אין הוא מודע לפוטנציאל האישי הטמון בו, לכוחותיו הפנימיים או למאפיינים המייחדים את מהותו הפנימית הנעלמת מעיניו. נטיתו לפסילה של עצמו ושל ה''אחר'' תגרום לקיבעון מחשבתי, רגשי והתנהגותי אשר ימנע ממנו לחזק את הכוח הפרוגרסיבי ולחפש עזרה על מנת לשנות את הדפוסים ההרסניים ולשפר את חייו. הוא יסרב לרכוש את הידע כיצד לגלות ולהתחבר למהותו הפנימית ויגלה התנגדות רבה לשינוי או לכל ניסיון חיצוני להביאו לכך. הקונפליקט וניגודי האינטרסים בין הכוח הפרוגרסיבי לרגרסיבי שאפיינו את ילדותו ימשיכו לאפיין גם את חייו כבוגר.

אולם כיצד נדע מה היא מהותנו הפנימית? כיצד נדע להבחין בבליל הקולות הפנימיים במוחנו מה הוא קול ההדרכה הפנימית הנכונה? כיצד יוכל אדם השבע אכזבות ומשברים לזהות קול אשר ממילא אין הוא בוטח ומאמין בו בעיקר אם קול זה מעורר התנגדות ופחד? 
גם לו היה מזהה אותו סביר כי היה מתכחש ומתעלם ממנו כדי להמנע מתחושת החרדה המתעוררת בעקבות האיום על המבנה הנפשי הקיים. אולם דוקא התנגדות וחרדה אלה יכולות לרמוז כי האדם נמצא בכיוון הנכון וכי עומדת בפניו הזדמנות ללמידת שיעור חשוב שממנו בסופו של דבר יצא נשכר ויוכל לממש את השינוי המיוחל באישיותו.

צורך בשייכות לעצמי

אחד הצרכים המרכזיים של האדם הוא הצורך להרגיש שייך. תחושת השייכות מתגבשת אצל התינוק מיד עם היוולדו. תפיסת עולמו היא תפיסה דלוזיונית, דימיונית, הוא חווה את עצמו ואת אימו כישות אחת ללא גבולות ברורים ומובחנים. זוהי שייכות סימביוטית ההולכת ומשתנה ככל שהתינוק גדל ומתחילה להתגבש אצלו תפיסת עצמי מובחנת ובמקביל תפיסת האחר, הוא לומד להבחין בינו לבין אימו ולראות עצמו כישות נפרדת. יחד עם זאת, תחושת השייכות ממשיכה להתקיים בעוצמה כל העת והתינוק עובר תהליכי היפרדות ואינדיבידואציה תוך כדי בחינת תחושת השייכות. הוא עובר שלבי התרחקות והתקרבות לאימו ומגבש עצמיות נפרדת וייחודית לו המתפתחת לאישיותו. 

יחסי הגומלין ההשתייכותיים עם האם הינם מרכיב מרכזי המשפיע על האופן בו יתגבשו אישיות התינוק והדימוי העצמי שלו בהמשך. בריאות נפשית, דימוי עצמי חיובי ויכולת הסתגלות והתמודדות עם שינויים הינם  ביחס ישר לאופני ההשתייכות בין התינוק לבין אימו. ככל שירגיש התינוק שייכות גדולה יותר לאימו ויקבל ממנה חיזוקים חיוביים לתחושה זו, כך ירגיש אמון גדול יותר בעצמו ותתחזק תחושת השייכות שלו לעצמו ולתפיסת הכוליות של חלקיו. -
(WHOLENESS OF THE SELF)

בעקבות כך כולנו מחפשים להשתייך בהמשך חיינו, בין אם להמשיך את צורת השייכות שהיכרנו בילדותינו ובין אם ליצור לעצמנו חוויה מתקנת. תחושת השייכות בילדותינו משפיעה על האופן שבו נרגיש שייכים לעצמנו ולסביבה. כל התיחסות לשינוי שחשוב לנו תושפע מגורמים אלו ומן המשקעים שלהם בנפשנו. ככל שישמור השינוי על תחושת השייכות שלנו לעצמנו ויאיים עליה פחות, כך נוכל להתמודד עם השינוי ביתר קלות.

אזור הנוחות ועצלנות

אזור הנוחות, דהיינו, אותו אזור רגשי-מנטלי בו שוהה האדם וממנו אין הוא ממהר לצאת על מנת לפעול לשינוי, אינו בעל משמעות שלילית דוקא. נהוג להתייחס למושג זה בהקשר של חוסר מוטיבציה, חוסר רצון והתנגדות לשינוי, אולם אין הכרח לראות זאת כך. אזור הנוחות כשמו כן הוא, אזור נוח, בו חש האדם נוח עם חייו ואופן פעולתו וחשוב לציין, כי בו יכול האדם לנוח ולכן זהו אזור נוחות. המנוחה חשובה ביותר לצרכים קיומיים בתחומים שונים. כאשר אזור הנוחות הוא אזור מנוחה מפעילות פרוגרסיבית הוא תואם לדימוי העצמי החיובי, לזהות העצמית ותחושת השייכות של הפרט לעצמי המובחן שלו נשמרת.

גורם אחר המפריע לאדם לצאת מאזור הנוחות הוא לא אחר מאשר העצלנות. תכונה אנושית שאין מרבים לדבר עליה אך היא היא שנמצאת בבסיסן של התנגדויות רבות לשינוי. לא בכדי קיים הפתגם: ''לך אל הנמלה, עצל, למד דרכיה וחכם!'' ראשית על האדם להניע את עצמו, לקום וללכת בפועל אם ברצונו להחכים. לא נאמר פה דבר על אזור הנוחות, כי אם על עצלות פאסיבית, לעומת חכמה אקטיבית. כלומר, מי שרוצה להחכים, לשנות את חייו, לא די לו שישב בעצלנותו, כי ממנה לא יחכים. עליו לפעול, לקחת אחריות על חייו, לצאת ללמוד מנסיונם של אחרים ומחכמתם.

העצלנות משרתת את הכוח הרגרסיבי על כל מאפייניו, משמרת את הדימוי העצמי השלילי והנמוך ואת הזהות האישית המוכרת ותפיסת העצמי המשתמשת ברציונליזציה של מנגנון ההימנעות. העצלנות התומכת בכוח הרגרסיבי ומעצימה אותו מנציחה דפוסי התנהגות ינקותיים. בבסיסה קיימת הפנטזיה הינקותית לפיה האדם יכול להסיר מעליו כל אחריות שהיא לחייו, האחריות נמצאת בידי אחרים המזינים אותו ומטפלים בו ומספקים את כל מחסורו בו בזמן שעליו לא חלה כל מחויבות. יתרה מזאת, קיימת בעצלנות הכמיהה לחזרה לרחם, הפתרון האידיאלי להימנעות מעשייה ומשינוי, לפאסיביות מוחלטת, ואפילו לסוג מסוים של ''מוות'' היות והעובר למעשה עדיין אינו קיים במציאות כישות בפני עצמה שהחלה את חייה ולא קיימת שום אינטראקציה בינו לבין העולם.

עצלנות ''ממיתה'' זו מהווה חיץ בין דרישות המציאות עימן נאלץ האדם להתמודד לבין קיבעון באזור נוחות שאין בו מנוחה לאחר עשייה, אלא קיימת בו ''התכנסות רחמית'' של אישיות תלותית וחרדתית השואפת לשמור על זהותה תוך הימנעות מגורמי חרדה ואיום המסומלים בשינוי. 

לכן, רק אם יהיה האדם מוכן ''לקחת סיכון'' ויסכים לצאת מאזור הנוחות הרגרסיבי ולהתחייב לתהליך של מודעות עצמית הוא יצליח לשנות את תפיסת העצמי. מודעות עצמית היא הדרך היחידה לשינוי המקנה כלים להתמודד עם הפחד המתעורר כתוצאה מבחינת יחסי הגומלין בין האדם לבין ''האני השיקרי'' שלו. התהליך יעמיק את היכרותו עם מהותו הפנימית ויאפשר לו אירגון מחדש של אישיות בוגרת מובחנת זהות וגבולות. האדם ישתחרר מקיבעון בדפוסים ינקותיים, ישנה את הדימוי העצמי ויתפקד תוך מימוש הפוטנציאל האישי מתוך בחירה והחלטה חופשית.




©כל הזכויות שמורות. אין לעשות שימוש כלשהו בתוכן ללא רשות מפורשת מפנינה אולי.